אלי
אלקרס

מילים אינן יכולות להביע

​

״מילים אינן יכולות להביע את מה שחוויתי וכשהבנתי זאת, החלטתי לפסל- ליצור חוויה מוחשית, כזו שתאפשר לאנשים להתחבר למה שעברתי״. אלי אלקרס

​

אלי אלקרס, יליד 1950, הוא פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים. הוא נפל בשבי המצרי והוחזק בו 44 ימים ולילות. 

סיפור נפילתו בשבי מתחיל בהיותו מילואימניק לראשונה, צעיר בן 23 שהוצב במעוז ״מצמד״ שליד האגם המר הגדול בתעלת סואץ.

אלי יצא עם חבריו למילואים, בידיעה ברורה (כך גם אמרו הבכירים שבקצינים), שהם אך ממלאים את מקומם של הסדירים, ועוד רגע ישובו, הוא וחבריו המילואימניקים ישובו בשלום לביתם.

​

אלי עוסק באומנות משנת 2000, אך זו התערוכה הראשונה העוסקת באופן גלוי ואמיץ בעינויים אותם עבר בשבי.

בתערוכה יוצק אלי לתוך החומר הקרמי את הזיכרונות והכאבים שהם מנת חלקו וחלקם של כל פדויי השבי.

​

פסליו של אלי חזקים ומטלטלים. כל פרט בהם חי ומביע. דוקר ומדמם. אלי אינו נותן לצופה בהם להישאר אדיש, להמשיך בשיגרת יומו. הוא קורא לנו לחוות עמו את שחווה, לחלוק עמו את המשא, להתעורר...

הוא מצפה מאיתנו להישיר מבט לכפות הידיים והרגליים החבולות והפצועות, למבט העיניים המבויש והכבוי, לחלל הריק.

משאו הכבד מנשוא לא נשאר בחדרי העינויים ובמרתפים, מול בטון חשוף וקר בשבי המצרי, ואף לא בחדרי החקירות במתקן בארץ שאליו הוכנס עם שיחרורו. הוא נושא אותו יום יום ושעה שעה בנפשו ובגופו, בשעת שינה ובשעת ערות.

​

שלושת הפסלים הגדולים אותם כינה אלי - שבוי, שפוי, חופשי - הם כרוניקה מינימליסטית אך רווית פרטים ועתירת רגשות. כרוניקה המתארת את השתלשלות חייו של פדוי שבי, מיום נפילתו בשבי ועד היום.

​

(שי אבידן, תרפיסט ואוצר התערוכה בבית הלוחם ת״א)