top of page
אלי (אליהו) אלקרס
אלי (אליהו) אלקרס.
יליד 1950, נשוי, אב לשלושה וסב לתשעה, תושב ראש העין. צייר ופסל. נפל בשבי המצרי במהלך מלחמת יום הכיפורים.
ילדות
אלי נולד בשנת 1950 בעיר לוד למשפחה שעלתה מטוניס. בן בכור מבין חמישה. למד בבית ספר יסודי ממלכתי ב׳, ולאחר מכן בבית ספר עמל. בגיל 17 התקבל לעבודה בחברת הטלפונים טלרד, בעבודות מסגרות.
את שירותו הצבאי העביר כחייל קרבי בחיל רגלים.
מלחמת יום הכיפורים והשבי
בסוף ספטמבר 1973, בהיותו בן 23, נקרא לראשונה לשירות מילואים בסיני והוצב במוצב מצמד, אחד המוצבים לאורך תעלת סואץ (קו בר-לב), הממוקם צפונית לאגם המר הגדול, לשם נשלח גדוד המילואים שלו כדי להחליף גדוד סדיר. המילואים היו אמורים להימשך כ-3 שבועות.
מוצב מצמד. תמונות מלאחר המלחמה.
פרוץ המלחמה
ב-6 באוקטובר אלי שהה באחת מעמדות המוצב, מתצפת על התעלה. הוא דיווח בקשר, כמדי יום מתחילת המילואים, על פעילות ענפה בצד המצרי, שכללה בין היתר אלפי טילים המכוונים לכיוון המוצבים. בשעה 14:00 פרצה המלחמה. ירי ארטילרי כבד החל, ופגזים רבים נפלו בכל השטח. אלי נשאר בעמדה לבדו במשך כל זמן הלחימה והמשיך בדיווחים. ריחות חומר הנפץ והלחץ מהמתחולל סביב עוררו בו בחילות. רק לאחר ארבעה ימים, בהם לא נטש את עמדתו, קיבל סוף-סוף הוראה לרדת לבונקר, וזאת בשל הכוחות המצריים הרבים שכבר הקיפו את המוצב. ב-10 באוקטובר נכנעו חיילי המוצב, וביניהם אלי, ונלקחו בשבי המצרי.
אלי (שמאל) ושאר החיילים שנשבו, מוצגים לתקשורת בקהיר.
הנפילה בשבי
אלי שהה בשבי 44 יום בתנאים מחפירים, לא אנושיים, תחת חקירות חוזרות ונשנות. הוא מתאר את הקושי הנפשי והפיזי שעבר: מקלחות של רפש ופרעושים, האכלה בכוח בעיניים קשורות, אוכל שגרם לו לשלשולים והקאות, רעב, צמא, הלקאות, כיבוי סיגריות על הגוף החשוף, קשירת הידיים והרגליים בחוטי מתכת, איומים באקדח והזרקות.
גם כשהודיעו להם שהם חוזרים הביתה, אלי לא הרשה לעצמו להאמין. ביום השחרור לקח אותם הצבא המצרי ״לטיול״ ברחבי קהיר, בעוד המון משולהב רץ אחר האוטובוסים בקריאות רמות ״מוות ליהודים״, ובסופו של הסיור הוחזרו לתאיהם. שבריר התקווה שהחל להנץ התנפץ שוב. רק בלילה הועלו על הטיסה שהחזירה אותם ארצה.
אלי בחזרתו הביתה. שקל 40 ק״ג וסבל מדיזינטריה.
החזרה מהשבי
קבלת הפנים בארץ
עם נחיתתם בארץ קיבלה את פניהם אשת הנשיא אפריים קציר, הגב׳ נינה קציר. היא בירכה אותם על שובם וחילקה להם מעטפות מבוילות בחתימתה. כשהגיעה לאלי הגישה לו מעטפה עם ציור לב אבל ללא בול. אלי, שהיה אספן בולים, אמר לה שהוא רוצה מעטפה עם בול... עם רדתם מהמטוס קיבלו השבויים מדי צה״ל באחד החדרים בנמל התעופה. השבויים נאלצו לחפש בעצמם את המידה המתאימה בתוך מדים שהונחו שם (תמונה סוריאליסטית כשלעצמה).
במקום התנהלה גם חקירה, ואחריה נשלח כל אחד מהם למשפחתו.
בלוד, עיר מגוריו, התקבל אלי בתשואות וחגיגות, הועבר מנקודה לנקודה על מנת לערוך לו קבלת פנים. אף אחד לא נתן את דעתו על כך שהוא בסך הכול רצה לשוב לביתו, למשפחתו ולשקט.
אלי חזר במצב בריאותי ירוד ביותר, כשהוא סובל מדיזינטריה חריפה ושוקל 40 ק״ג. במקום לקבל טיפול רפואי מיידי הוא הועבר למתקן בזיכרון יעקב, שם התבצעו חקירות מעמיקות.
רק לאחר שהבחינו שאלי נשאר בחדרו ולא התייצב שוב לחקירות, גילו כי הוא שוכב בחדרו עם 40 מעלות חום. רק אז הוא פונה לבית החולים תל השומר, שם הוכנס לבידוד עקב הדיזינטריה.
זימון לחקירות. הדף שקיבל מנציג צבאי בהגיעו ארצה.
החקירות
עם שחרורו מבית החולים הועבר אלי לבית גולדמינץ ובהמשך לבית ניסן בנתניה, שם נמשכו התחקירים והניסיונות ״לעזור״ לפדויי השבי להשתחרר ולשחרר את המידע על אודות ימי שביים.
אלי היה אחד משפני הניסיונות שקיבל את זריקת הפנטוטל, שבעצם החזירה לו את חוויית השבי. כדי להעצים את האפקט השמיעו לו קולות רקע המזכירים את השבי, כגון משיכות סגר בריח משער ברזל, רחש הצלפות, צעקות שבר ובכי, קריאות בערבית וכדומה.
מאותו היום אלי לא שב להיות האדם שהיה קודם. הוא ראה בכל אדם שבא לקראתו חייל מצרי ויש להתגונן מפניו. כל תזוזת יד של מישהו גרמה לו להירתע כי חשש שבאים להכותו. אלי לא יכול היה ללכת ברחוב כי כל תנועה של מישהו בקרבתו, שידרה לו סכנה. כל נגיעה בו הקפיצה אותו. הוא לא היה מסוגל להתנהל בין אנשים, חיפש רק להתבודד ובכך להימנע מסכנה הצפויה לו מכל פינה.
לאחר זמן מה הוא שוחרר מבית ניסן, כשלמעשה איש לא טרח להחזירו למסלול הנורמליזציה. הוא היה לבד מול החיים החדשים, מנסה לפלס לו את חייו. למזלו, בעת שהייתו בבית גולדמינץ, הגיעו ״מלאכים״, תושבי העיר נתניה, אנשים טובי לב, שבאו לסייע לשבויים שחזרו. אלי שבה את ליבם של הזוג שרה ועו״ד שלמה שרטוב, שראו את מצוקתו ופתחו בפניו את ליבם ואת ביתם. הם הבינו שאלי זקוק לפינה חמה ושקטה הרחק מחברת אנשים כדי להתאושש.
החיים הפרטיים
קריירה
לאחר שובו הביתה אלי התקבל חזרה למעגל העבודה. חברת טלרד קיבלה אותו חזרה לשעריה בזרועות פתוחות ומתוך הבנה לצרכיו האישיים ולמסגרת מתאימה. לא עבר זמן רב ומעסיקיו גילו את יכולותיו וכישרונותיו ובהמשך מונה לראש צוות מעבדת הפיתוח בחברה. במהלך שנות עבודתו זכה אלי להערכה רבה על עבודתו וכן לתעודות הוקרה על הצעות ייעול שיזם. בטלרד עבד 30 שנה, ועקב קריסת החברה ופירוקה נאלץ לעזוב בצער, אף כי אהב מאוד את עבודתו, אשר גרמה לו לסיפוק רב ומיצוי יכולותיו.
דרור. ציור המבטא את הכמיהה של אלי לחופש בימי השבי. מרץ 2003.
משפחה
בשנת 1977 נשא אלי לאישה את כרמלה, והשניים עברו להתגורר בפתח תקווה. בשנת 1993 העתיקו את מגוריהם לראש העין, שם הם מתגוררים עד היום. לאלי ולכרמלה שלושה ילדים (הבכור נקרא דרור לזכר הכמיהה לחופש בימי השבי) ותשעה נכדים.
אלי מעיד שמאז שהכיר את כרמלה החלו החיים להאיר לו פנים.
החיים בצל הטראומה
בשנים הראשונות היה אלי שקוע מאוד בגידול הילדים ובעבודתו אשר אהב. השבי לא נשכח, אך ליווה אותו מהצד. הוא שם נוכח כל הזמן, מגיח בלילות חסרי שינה או בחלומות, אך ביום-יום אין מדברים עליו. באחד הימים החל גרד בלתי מוסבר בגופו. אף רופא לא ידע מה הסיבה לכך כי אלי לא חשב לציין שהוא פדוי שבי. כל רופא ניסה למצוא פתרונות של משחות וקרמים שונים, אך מאום לא עזר. רק כעבור כמה שנים, נתקל ברופאה שנתנה לו כדורי הרגעה ואז הגרד נרגע, עד אז איש לא שייך זאת למצב נפשי.
במהלך השנים כל נושא השבי הוזנח ולא טופל כלל על ידי המדינה. רק בשנות ה-90 קמה עמותת ״ערים בלילה״, שהעלתה למודעות את נושא השבויים. עקב כך החלו השבויים לזכות בהכרה כנפגעי פוסט-טראומה, ולקבל עזרה נפשית לדורש. אלא שאלי היה בורח מכל הרצאה או שיחה על השבי אשר עוררו בו זיכרונות. הוא הקיף עצמו בחומת מגן.
הציור נחל צין. אלי הושפע רבות מההליכה בשביל ישראל.
הפסל שפוי. תערוכת חשוף מוצגת בקרית טבעון. מרץ 2018.
הפרישה לפנסיה
בית הלוחם
הילדים גדלו ועזבו את הבית וגם מעגל העבודה נסגר. וכך בשנת 2000 אלי מצא לעצמו מסגרת חדשה בבית הלוחם בתל אביב. הוא התפתח מאוד באפיקי האומנות פיסול בחומר, גילוף בעץ, ציור, ויטראג׳ וצורפות.
במקביל, הצטרף לקבוצת ״ללכת שבי בשביל ישראל״ - קבוצה של פדויי שבי, שטיילה יחד בשביל ישראל, לכבוד השבויים והנעדרים במערכות ישראל. אל המסעות הצטרפו אנשים מכל רבדי החברה הישראלית. ההליכה בשבילי הארץ מוצאת ביטוי רב בציוריו.
תערוכת חשוף
בשנת 2016, אחרי כמעט 40 שנות שתיקה, החליט שהגיע הזמן לשחרר ולספר את סיפורו. הוא עשה זאת באמצעות הפיסול. היה חשוב לו שהפסלים יציגו בדיוק את הסיטואציה שהייתה.
בעזרת חברו הקרוב יוסקה גרוף החלו בביצוע הפרויקט. זה התחיל בכך שיוסקה היה ה״דוגמן״. אלי העמיד/תלה אותו בדיוק במצבים שהיו בשבי, צילם ורק לאחר מכן החל לפסל. הליווי של יוסקה הקלילו את הרגשות העזים שגאו ופרצו החוצה. יוסקה, בתבונתו הרבה, ידע להצחיק ולפשט את הדברים.
בבית הלוחם ליווה את תהליך הפיסול מדריכו, התרפיסט שי אבידן. אביו, דן אבידן, נפל בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה. היחסים של אלי עם שי תמיד היו יחסים קרובים, אך נושא פסלי השבי פתח צוהר מיוחד במינו ביחסים אלה. בכל פעם לאחר הפיסול היו יושבים שניהם ומשוחחים שעות ארוכות על חוויית השבי. שי, שמעולם לא שמע מאביו מאומה על מה שחווה, קיבל דרך אלי את חוויותיו של אביו וחש את מה שעבר עליו. נוצרה חוויה משותפת אישית ומיוחדת במינה.
במשך למעלה משנה עבד אלי על תערוכת חשוף: סדרת פסלים- שלושה בגודל טבעי, ועוד כתריסר בגודל מוקטן. אוצר התערוכה, שי אבידן, כתב: ״פסליו של אלי חזקים ומטלטלים. כל פרט בהם חי ומביע. דוקר ומדמם. אלי אינו נותן לצופה בהם להישאר אדיש, להמשיך בשגרת יומו. הוא קורא לנו לחוות עמו את שחווה, לחלוק עמו את המשא, להתעורר...״. את הפסלים הציג כ״כרוניקה המתארת את השתלשלות חייו של פדוי שבי, מיום נפילתו בשבי ועד היום.״
התוצאה של שנת עבודה הייתה הצלחה מסחררת- תערוכה בלתי נשכחת, שאף מבקר לא יכול היה לצאת משם אדיש. את התערוכה ליווה אלי בפתיחות וענה לשאלות המבקרים, ואף מצא עצמו מידי פעם מלטף ומרגיע אנשים שהוצפו ברגש עמוק למראה הפסלים.
bottom of page